החלטה בתיק ת"א 25639-08-11 גבר

מונחת בפני בקשה לדחיית התביעה שכנגד המתוקנת על הסף.

המבקש/הנתבע שכנגד מבסס בקשתו על שני טעמים. ראשית, טוען כי מהות התביעה שכנגד המתוקנת הינה אכיפת הסכם ו/או פיצויים בגין הפרת הסכם אלא שההסכם המדובר נעשה בין המשיבה/התובעת שכנגד (להלן: " המשיבה") לחברה בשם GLOBAL MAKINE SAN.VR DIS TIC. LTD. STI ולא נגד הנתבע שכנגד עצמו ומשכך יש למחוק אותו. על פי ההלכה הפסוקה אין להטיל אחריות אישית על אורגן מעצם מעמדו בחברה. כתב התביעה שכנגד אינו מפרט או מבסס עובדות שיכולות להוות בסיס ולו לכאורה לעילת תביעה שכנגד כנגד המבקש. המבקש פעל בדרך עסקים רגילה, נהוגה ומוסכמת בשם החברה ובשם סמכויותיו וכל התחייבות שקיבל - קיבל בשם החברה בלבד. לאור זאת הפרת חוזה של החברה, ככל שהמשיבה טוענת בגינה, אינה מובילה להטלת אחריות אישית או חבות.

שנית, על פי החוזה על המשיבה היה לעבור כמה שלבים לעניין תביעת המבקש כפי שהוגשה לביהמ"ש: היה עליה להיצמד לחוק התורכי ולא לחוק הישראלי. בנוסף, היה עליה לגשת לבוררות. במידה והצדדים בהליך הבוררות או הגישור לא היו מגיעים לעמק השווה אזי הסמכות מוקנית לביהמ"ש באיסטנבול כאשר הדיונים וכתבי בית הדין אמורים להיערך בשפה האנגלית. המבקש טוען כי הצדדים הסכימו על פורום מסוים לסיום סכסוכים. לגישתו מדובר בתניית שיפוט ייחודית לביהמ"ש בתורכיה על פי חוקי תורכיה.

בתגובה טוענת המשיבה לעניין טענת היעדר היריבות כי המבקש הוא זה שניהל מו"מ עימה והתקשר בהסכם באופן ישיר החל משלב המו"מ, דרך ביצוע ההסכם והפרתו, וזאת ניתן גם ללמוד מהמסכת העובדתית בכתב תביעתו. לא בכדי נמנע המבקש מלפרט את הקשר בינו לבין החברה הנקובה בהסכם. לעניין הטענה בדבר תניית דין זר ותניית בוררות טוענת המשיבה כי בהסכם כתוב שהדין התורכי יחול על ההסכם וכי סכסוכים שנובעים מההסכם יידונו בבוררות באיסטנבול כאשר הצדדים רשאים בכל עת, בין אם לפני או בעת קיומו של הליך בוררות, להגיש תביעות בכל בית משפט שיש לו סמכות שיפוט. בנוסף, התניות בדבר הדין התורכי והבוררות אינן ייחודיות, הן אינן מנוסחות בלשון מפורשת ובלתי מסויגת המעניקה סמכות לבוררות או ביהמ"ש פלוני תוך שלילת סמכות ביהמ"ש אחר. בניגוד לטענת המבקש, בשום מקום בהסכם לא מוזכרים בתי המשפט באיסטנבול וברור שאין להם סמכות ייחודית. לאור מבחן מירב הזיקות הרי שביהמ"ש בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתביעה שכנגד: שני הצדדים הינם ישראלים, ההסכם נכרת בישראל, ההפרה בוצעה בישראל, הן התמורה והן הפיצויים אמורים היו להשתלם בישראל, הטובין היו אמורים להימסר בישראל. המסכת העובדתית שפרש המבקש בכתב התביעה העיקרי מעידה כי ביהמ"ש הינו הפורום הנאות לדון בתובענה. נוסף על כך: נוחות הצדדים, מקום מגורי העדים והמקום בו הצדדים מנהלים את עסקיהם מובילים למסקנה כי אין כל רלוונטיות לדין התורכי או לבתי המשפט בתורכיה. זאת ועוד, המבקש עצמו בחר להגיש את תביעתו בביהמ"ש בישראל ובכך גילה את דעתו שביהמ"ש הוא הפורום הנאות לדון בתביעה. מה גם ולא העלה הוא את טענותיו בדבר חוסר סמכות השיפוט בהזדמנות הראשונה ובכך יש לראותו כמסכים לה. משכך, ההוראות אינן שוללות את סמכות ביהמ"ש לדון בתביעה שכנגד על פי הדין הישראלי.

בתגובה לתשובה חוזר המבקש על טענותיו בבקשתו וטוען כי המשיבה מסתמכת על עובדת הגשת כתב התביעה נגדה ובכך לכאורה פוטרת היא עצמה מלשון ההסכם אך עניין זה אינו רלוונטי שכן באם חשבה המשיבה כי כתב התביעה אינו ראוי לדון בבית משפט הישראלי היה עליה להגיש בקשה לסילוק על הסף. העובדה כי המשיבה נתבעה בבימ"ש ישראלי אינה מהווה לגיטימציה להגשת כתב תביעה שכנגד ולסתירת כוונת הצדדים בהסכם.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה לה סבורני כי דינה להדחות, כפי שיפורט להלן.

טענת היעדר יריבות

מעיון בכתב התביעה שהוגש ע"י המבקש עולה כי טען הוא שבשנת 2008 "ביצע" הזמנה של גרוטאות מהמשיבה ובהמשך "ביטל" אותה ו"שילם" למשיבה פיצוי (ראו סעיפים 5 - 7) - החברה אינה מוזכרת שם, המבקש נוקט בגוף ראשון. בסעיף 8 לכתב התביעה טוען המבקש: " מעולם לא הועלתה ע"י הנתבעים טענה כלשהי כנגד התובע או החברה בגין אותה עסקה שלא יצאה לפועל בסופו של יום" (סעיף 8). הווי אומר, המבקש הציג את הדברים בכתב התביעה כאילו הוא לכאורה ה"רוח החיה" מאחורי העסקה. אמנם במרומז נטען בבקשת המבקש כי אין לדעת האם ההסכם שצורף לתביעה שכנגד הינו ההסכם אותו מזכיר התובע בתביעתו הוא, אולם זאת יהא על בית המשפט לברר בראיות. מכאן, ומאחר שלכאורה קיימת הודאה של המבקש, בתביעה העיקרית, כי היה בינו לבין המשיבה עסקה קודמת שבוטלה על ידו, אין לקבל את טענת העדר היריבות, בוודאי לא כטענת סף.

תניית שיפוט ייחודית - האמנם ?

באשר לטענה בדבר תניית שיפוט ייחודית יפים דבריו של אורי גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי , מהדורה עשירית ע"מ 45:

" צדדים רשאים להתקשר ב"הסכם שיפוט זר" או ב"תניית שיפוט זר". בהסכם זה רשאים בעלי הדין לקבוע כי בית משפט זר יהא מוסמך להכריע בסכסוך עתידי בניהם... יש להבחין בין הסכם כזה המוסיף ערכאת שיפוט זרה לבין הסכם הקובע את הפורום הזר כבעל סמכות שיפוט ייחודית. מטרתה העיקרית של תניית שיפוט ייחודית היא למנוע מבעל דין להיזקק לבית משפט אחר כלשהו פרט לזה שהוסכם עליו. תניית שיפוט ייחודית מעניקה סמכות בלעדית לבית משפט מסויים ואין עוד מלבדו."  

בנוסף קבעה הפסיקה כי תניית השיפוט תתפרש כייחודית אם יש בה לשון מפורשת ובלתי מסוייגת המעניקה סמכות שיפוט לבית משפט פלוני תוך שלילת בתי משפט אחרים. במקרה של ספק יש לתת את הדעת למטרת ההוראה ומגמותיה.

בענייננו, ההסכם נשוא התביעה שכנגד המתוקנת קובע כך:

"ARBITRATION

All disputes arising out of or in connection with this Contract shall exclusively be settled by arbitration in Istanbul in accordance with the arbitration rules applicable in Turkey."

....

"At any time prior to and during the arbitral proceedings either party, at its option, may seek preliminary or injunctive remedies in any ordinary court having jurisdiction."

מלשונו המפורשת של הסעיף קובעת אני כי מדובר בתניית שיפוט מקבילה: הצדדים אמנם קבעו מנגנון של פתרון ויכוח המתעורר בקשר לחוזה באמצעות בוררות באיסטנבול אך לצד כך, קבעו בהמשך אותו סעיף ממש כי רשאים הם בכל עת להגיש תביעה לכל בית משפט בעל סמכות. לפיכך ברי כי בית המשפט בישראל מוסמך לדון בתביעה שכנגד. כמו כן סבורני כי ביהמ"ש בישראל הוא הפורום המתאים לדון בתובענה: המדובר בצדדים ישראלים, בהסכם שנכרת בישראל, העסקה אמורה היתה להתבצע בישראל, ואם לא די בכך המבקש בעצמו הגיש את התביעה העיקרית, שתידון בפני ממילא, בביהמ"ש בישראל.